הרקע החקיקתי והתנאים להפעלת הסעיפים

סעיף 119א - "הרמת מסך"

סעיף 119א לפקודה מאפשר לרשות המסים לגבות חוב מס של חברה ממי שקיבל ממנה כספים ללא תמורה מלאה. במקרה הנדון, הטענה הייתה שהדיבידנדים שחולקו למשיב הם כספים שהועברו ללא תמורה וניתן לגבות את חוב המס של החברה מהמשיב.

סעיף 194 - "סעדים זמניים"

סעיף 194 לפקודה עוסק בגביית מס מוקדמת והטלת עיקולים במקרים בהם יש חשש שהמס לא ייגבה בהמשך. על פי הפסיקה, הפעלת סמכות זו מותנית בהתקיימות שני תנאים מצטברים:

• סבירות השומה
• חשש ממשי לאי-גביית הכספים

‍

קביעת בית המשפט והנמקתו

השופטת סרוסי קיבלה את בקשת המשיב להסרת העיקולים מסיבה אחת מרכזית: המבקש (פקיד השומה) לא הוכיח כי קיים חשש ממשי לגביית המס מהמשיב. השופטת הבהירה בפסק דינה כי המבקש הצליח להסביר מדוע יש לייחס את החוב למשיב (תנאי סבירות השומה), אך כשל בכך שלא הסביר מדוע קיים חשש לגביית החוב מהמשיב עצמו.

בית המשפט הדגיש את ההבחנה החשובה בין שני ההליכים:

• המבקש הצליח להסביר מדוע החברה חייבת במס בישראל (שומה בסך 114 מיליון ש"ח)
• המבקש הצליח להסביר מדוע אפשר לייחס את החוב למשיב מכוח סעיף 119א (הרמת מסך)
• המבקש אף הסביר מדוע יש חשש לאי-גביית כספים מהחברה
• אך המבקש כשל בכך שלא הסביר או הוכיח כלל מדוע יש חשש שלא ניתן יהיה לגבות את המס מהמשיב עצמו

השופטת ציינה בבירור:

"...אף אם המבקש עמד בהוכחת התנאי הראשון, סבירות השומה, ביחס למשיב, לא הוכח, ואף לא נטען, התנאי השני – חשש לאי-גביית המס."

השופטת הוסיפה שבתגובותיו, פקיד השומה התייחס רק לחשש מאי-גביית הכספים מהחברה ולא הציג ראיות או טיעונים לגבי החשש מאי-גביית הכספים מהמשיב (ראו סעיפים 60 ו-71 לבקשה להטלת עיקולים וסעיף 16 לתגובה לתשובה).

‍

הרציונל הכלכלי והמשפטי מאחורי ההחלטה

השופטת סרוסי הבהירה שנסיבות העניין אינן מקימות באופן אוטומטי חשש לגביית חוב המס מהמשיב. היא הבחינה בין המקרה הנדון לבין מקרים אחרים שמקימים חזקה לאי-גביית המס, כגון:

• פעילות עבריינית שבגינה נפתחת חקירה פלילית
• נסיבות המעידות כי העברת הכספים הייתה במטרה להבריח את הכספים

לדברי השופטת, במקרה הנדון יש אינדיקציות לכאן ולכאן ביחס לכנות העברת הדיבידנדים, ולא מן הנמנע כי הדיבידנדים חולקו באופן לגיטימי.

‍

היבטים מעשיים עבור בעלי מניות מהותיים

החלטה זו מספקת מספר תובנות חשובות לבעלי מניות בחברות זרות:

• הבחנה בין הליכי "הרמת מסך" להליכים זמניים - קיימת הפרדה ברורה בין הסמכות לגבות חוב מס באמצעות "הרמת מסך" (סעיף 119א) לבין הסמכות להטיל סעדים זמניים כמו עיקולים (סעיף 194).
• דרישת הוכחה כפולה - כדי להטיל עיקולים על נכסי בעל מניות, על רשות המסים להוכיח הן את סבירות השומה והן את החשש הממשי לאי-גביית המס.
• נטל ההוכחה על רשות המסים - על רשות המסים מוטל הנטל להוכיח באופן ספציפי מדוע קיים חשש לגביית המס מהמשיב הספציפי, ולא רק מהחברה.
• זכות הרשות להגיש בקשה חדשה - בית המשפט הבהיר כי אין מניעה שרשות המסים תגיש בקשה חדשה להטלת עיקולים, בה תפרט ותנמק מדוע יש חשש לאי-גביית המס מהמשיב עצמו.

‍

סיכום ומסקנות

החלטת בית המשפט בעניין פאראגונקס מהווה תקדים משמעותי בכל הנוגע להטלת עיקולים על בעלי מניות שקיבלו דיבידנדים מחברות זרות. היא מבהירה את גבולות הסמכות של רשות המסים ואת הצורך בהוכחת שני תנאים מצטברים לצורך הטלת עיקולים: סבירות השומה וחשש ממשי לאי-גביית המס.

מה לומדים מפסק הדין?

• הפרדה משפטית ברורה - פסק הדין מדגיש את ההפרדה בין הליך "הרמת מסך" (סעיף 119א) לבין הליך "סעדים זמניים" (סעיף 194). גם אם ניתן לייחס את חוב המס של החברה לבעל המניות, עדיין נדרשת הוכחה נפרדת לחשש אי-גביית המס מבעל המניות עצמו.
• נטל ההוכחה המוגבר - ההחלטה מחדדת כי על רשות המסים מוטל נטל הוכחה ברור ביחס לכל נישום בנפרד. אין "חזקת הברחת כספים" אוטומטית במקרה של חלוקת דיבידנדים מחברה זרה.
• ההגנה על זכות הקניין - פסק הדין מחזק את ההגנה על זכויות הקניין של בעלי מניות ומגביל את היכולת להטיל עיקולים ללא הצדקה מספקת וספציפית.
• אפשרות לתיקון - בית המשפט הבהיר כי אין מניעה שרשות המסים תגיש בקשה חדשה להטלת עיקולים, בה תפרט ותנמק מדוע יש חשש לאי-גביית המס מהמשיב עצמו. כלומר, הדלת לא נסגרה לחלוטין בפני רשות המסים.
• היעדר השלכות מיידיות - השופטת ציינה כי החברה עדיין נתונה לעיקולים מכוח סעיף 119א לפקודה, כך שהחלטתה אינה משאירה את רשות המסים "בפני שוקת שבורה".

‍

‍

‍