סעיף 20 בפקודת הראיות מסמיך את בית המשפט לקבל כראיה חוות דעת מומחה כראיה בתיק. עיון בסעיף מלמד על כך שהגשת חוות הדעת אינה זכות מוקנית לצד בהליך, ובית המשפט רשאי לקבל חוות דעת, ככל שאין בהגשתה חשש לעיוות דין. העיקרון העומד בבסיס הוראה זו נעוץ בייחודיותה של עדות המומחה, שאינו מעיד על עובדות, כפי שעושים עדים אחרים, אלא על מסקנות, שהן "סברות". בעניין "קיבוץ מעין צבי" הובהר, כי כחריג לכלל הפוסל עדות סברה מותר למומחה להעיד על מסקנות מקום שללא מומחיות אדם רגיל לא היה מסוגל "לקלוט" מסקנות אלו מהעובדות הפרוסות בפניו. בית-המשפט מתיר למומחה להעיד על מסקנות מקום שהוא זקוק לכך שיגלה לו את ה"צופן" להבנת העובדות.

מהאמור אנו למדים, כי עדות מומחה נחוצה אפוא שעה שמדובר במסקנות שלא ניתן להסיקן מהעובדות שהוצגו, כאשר בית המשפט זקוק למומחה שיגלה לו את ה"צופן" להבנת העובדות. לא למותר להדגיש כי התרת עדות מומחה באשר ל"מסקנות", אין משמעה "התפרקות" של השופט סמכותו להכריע בשאלות שבמומחיות, והכרעתו תהיה בהתאם לשיקול דעתו השיפוטי, על בסיס הידע המשפטי, ניסיון החיים השיפוטי והשכל הישר, שבהם הוא עושה שימוש כאשר הוא מתבקש להכריע בין גרסאות סותרות.