[הבהרה: סעיף 2(4) לפקודה מקים חבות בתשלום מס על הכנסות מדיבידנד, ריבית והפרשי הצמדה].

סעיף 3(י) עוסק, במיסויה של "ריבית רעיונית" הצומחת ממתן הלוואה בתנאי ריבית מוטבים. כל ריבית אשר בפועל הינה נמוכה מהריבית המקובלת בשוק, למשל הריבית הממוצעת במשק, יוצרת ריבית רעיונית, השווה להפרש בין הריבית שהלווה היה אמור לשלם, לבין הריבית ששילם בפועל.

הוראות סעיף 3(י) קובעות כי במקרים בהם הלוואה, לרבות חוב, שנרשמה בספרי העסק המנוהלים בשיטת החשבונאות הכפולה, ניתנה ללא ריבית או בריבית הנמוכה מהריבית שקבע שר האוצר לעניין זה (הנגזרת משיעור העלות הממוצעת של האשראי שמפרסם בנק ישראל) ובמקביל מתקיימים יחסים מיוחדים בין הלווה למלווה כהגדרתם בהוראות החוק, יראו את ההלוואה כמצמיחה למלווה הכנסה רעיונית לפי סעיף 2(4).לפיכך נותן ההלוואה, המלווה, יחוייב במס בגין הפרש הריבית.

כאמור, הנחת המוצא של סעיף 3(י) היא כי כאשר מתבצעת העברה של כספים בין אנשים או תאגידים בתנאים מוטבים, שאינם תנאי השוק, הרי שהדבר נובע רק בשל יחסי קרבה בין הצדדים, המובילים ל"הגמשת" השיקולים העסקיים והמסחריים. על כן, ככלל יש לראות כל חוב שנוצר בנסיבות שכאלו כ"הלוואה", ואם לא שולמה ריבית על החוב או שולמה ריבית בשיעור נמוך מזה שקבע שר האוצר בתקנות, יש לראות בנותן ההלוואה כמי שנצמחה לו הכנסה מריבית, כאשר ההכנסה היא בגובה ההפרש בין הריבית שחוייב בה הלווה לבין הריבית שקבע שר האוצר.

יש לשים לב, כי הגדרת "הלוואה" המצויה בסעיף 3(י)(1) לפקודה היא הגדרה רחבה, אשר נועדה לחבוק ולכלול במסגרתה "כל חוב", ולהשית מס על המלווה בגין ההפרש בין הריבית בפועל על החוב לבין הריבית שנקבעה בתקנות. החריגים לכלל האמור מנויים בסעיפים הקטנים להגדרת "הלוואה" שבסעיף. בין היתר מוחרג מהגדרת הלוואה גם חוב של לקוחות בשל שירותים או נכסים.