רקע: מתווך פיננסי (ברוקר), מפגיש בין שני בנקים, אחד ישראלי והאחר זר. כתוצאה מהמפגש, נסגרת עסקה בנגזר פיננסי והמתווך הפיננסי זכאי לקבל מכל אחד מהצדדים תמורה בגין השירות שניתן. במקרה שלנו אין ספק כי התמורה המתקבלת מידי הבנק הישראלי חייבת במע"מ, אך האם הדבר נכון גם לתמורה המתקבלת מהבנק הזר או שמא על תמורה זו חל סעיף30(א)(5) לחוק? 

[הבהרה: סעיף 30 לחוק מס ערך מוסף, קובע כי בעסקאות מסוימות(הקבועות בסעיף) יחול מע"מ בשיעור אפס. ברשימת ה"עסקאות" המנוית בסעיף 30(א),עליהן יחול מס בשיעור אפס, נמנה "מתן שירות לתושב חוץ" (סעיף 30(א)(5)).מיד בא הסייג לפיו "לא יראו שירות כניתן לתושב חוץ כאשר נושא ההסכם הוא..."].

נקודת המוצא לבחינת הזכאות לשיעור מס אפס בהתאם לסעיף 30(א)(5) אמורה להיות עיון בהסכם שנערך בין נותן השירות ובין תושב החוץ. ואם עיון זה מגלה כי השירות שביצועו נדרש על פי ההסכם יינתן "נוסף על תושב החוץ, גם לתושב ישראל בישראל", אזי במקרה זה תישלל הזכאות.  לעמדת בית המשפט, כאשר האינטרסים והרצונות של שני מקבלי השירותים אינם זהים וכל אחד מהם מוכן לשלם כסף למי שיביא, ככל שניתן בתנאים השוררים בשוק, למימוש האינטרסים שלו באופן מיטבי, נמצא בסיס לומר כי בפנינו שירותים שונים ומופרדים – משכך, זכאי המתווך לדרוש מע"מ בשיעור אפס בגין התמורה המתקבלת מהבנק הזר.

יחד זאת, ראוי להבהיר, כי מנהל מע"מ העלה טענה נוספת, שהיות וההסכם נערך בישראל המדובר בנכס בישראל ומשכך בהתאם לתקנה 12א(א) לתקנות מע"מ הקובעת, כי סעיף 30(א)(5) לחוק לא יחול על שירות שניתן לגבי נכס המצוי בישראל, אין המתווך זכאי להנות מהטבת המס. בית המשפט סירב לדון בטענה זו היות ועלתה לראשונה רק בסיכומי מנהל מע"מ.