עובדות: המערער סיפק שירותי העברות כספים מורכבים, הכוללים שימוש בחשבונות בנק שונים בארץ ובחו"ל, לעתים תוך שימוש באנשי קש. היקף ההעברות עמד על סך של 573,558,952 ש"ח בין השנים 2013-2014. המערער לא דיווח כנדרש על הכנסותיו מעמלות ולא ניהל ספרי חשבונות.

‍

טענות הצדדים: פקיד השומה קבע שיעור עמלה של 2% (או לחלופין 1.5%) על בסיס ראיות נסיבתיות. הוא הסתמך על מחברות צהובות שנתפסו אצל המערער וטבלאות התחשבנות. בנוסף, טען כי המערער לא ניהל ספרים ולא דיווח על הכנסותיו כנדרש.

‍

מנגד, המערער טען לשיעור עמלה נמוך יותר של 0.4%. הוא ניסה לבסס את טענתו על הבחנה בין סוגי לקוחות שונים וטען כי חלק מהפעילות נעשתה ללא גביית עמלה כלל.

‍

החלטת בית המשפט: בית המשפט דחה את רוב טענות המערער ואישר את שיעור העמלה שקבע פקיד השומה בגובה 1.5%, תוך ציון כי שיעור זה מאזן בין העדויות השונות. הוא קבע כי המערער לא הצליח להרים את נטל ההוכחה המוטל עליו בערעורי מס.

‍

בנוסף, בית המשפט אישר את הטלת הקנסות והסנקציות על המערער, כולל קנס גירעון של 15% לפי סעיף 191 לפקודת מס הכנסה. הוא הדגיש את חשיבות ניהול ספרים תקין ודיווח מלא על הכנסות, במיוחד בעסקים הכוללים העברות כספים בהיקפים גדולים.

‍

פסק הדין מחזק את העמדה כי במקרים של אי ניהול ספרים ואי דיווח על הכנסות, במיוחד בעסקאות פיננסיות מורכבות, בתי המשפט נוטים לקבל את עמדת רשויות המס כאשר זו מבוססת על ראיות נסיבתיות סבירות. הוא מדגיש את החשיבות של שקיפות ודיווח נאות בפעילויות פיננסיות מסוג זה.