סעיף 53 ב(א) לחוק לעידוד השקעות הון קובע כי "בעל בנין להשכרה יהיה זכאי להטבות המפורטות בסעיפים 53 ג ו 53- ד, אם לפחות מחצית משטח הרצפות של הבנין הן דירות שהיו מושכרות למגורים במשך עשר שנים לפחות מתוך שתים עשרה השנים שלאחר תום הבניה ולא נעשתה לגביהן מכירה [...] לפני שחלפו עשר שנות השכרה כאמור.

‍

[הבהרה: ההטבות המדוברות כוללות פחת מואץ, המוכר בניכוי מהכנסות החייבות במס הכנסה; הפחתות במסי חברות, שבח והכנסה בגין השכרת דירות בבניין; וכן פטור ממסי מקרקעין – שבח ורכישה – במקרים של שחלוף בניינים להשכרה].

‍

לעמדת בית המשפט העליון, "בעל בנין" הוא מי שאוחז בבעלות במקרקעין עליהם הבניין עומד. "הבעלות במקרקעין" – נכס שכולל "קרקע, כל הבנוי והנטוע עליה וכל דבר אחר המחובר אליה חיבור של קבע" (סעיף 1 לחוק המקרקעין). הווה אמר - "הזכות להחזיק במקרקעין, להשתמש בהם ולעשות בהם כל דבר וכל עסקה בכפוף להגבלות לפי דין או לפי הסכם" (סעיף 2 לחוק המקרקעין). לפיכך, "בעל בנין" הוא מי שבידו אגד זכויות המאפשר לו להחזיק ולהשתמש בבניין ולעשות בו כרצונו בגבולות הדין ובכפוף להסכמים ביחס לאותו בניין, שהלה בחר לכרות כטוב בעיניו.

‍

ובמילים אחרות, "בעל בנין" הוא מי שבידו זכות אשר ניצבת בראש סולם הזכויות ביחס לבניין ולקרקע עליו הבניין עומד: זכות אשר ממנה, רק ממנה, נגזרות כל יתר הזכויות הנוגעות לבניין ולקרקע – שכירות, חכירה, רישיון, משכנתא, זכות קדימה וזיקת הנאה – ואשר כוללת את הכוח הבלעדי לקבל ולהוציא אל הפועל החלטות ריבוניות בנוגע למה שייעשה, ולמה שלא ייעשה, בבניין ובקרקע (בכפוף לדיני המדינה, כדוגמת חוקי התכנון והבניה, אשר מטילים הגבלות על שימושים בכוח זה במישורים שונים).

‍