על פי רוב נישום לא יהא זכאי לסווג מחדש את עסקאותיו לצרכי מס. ככלל, סיווג מחדש של עסקאות למטרות מיסוי יכול שייעשה אך ורק לפי דרישת המדינה המיוצגת על ידי רשויות המס ופקידי שומה. בכפוף למקרים נדירים שבנדירים, סיווג מחדש של עסקה על ידי נישום שהיה צד לה איננו מהלך שניתן לאפשרו במסגרת דיני המס הקיימים. דוקטרינת הסיווג מחדש קובעת, כאמור, כי בענייני מיסים מהות העסִקה גוברת על צורתה, ולא להיפך. הווה אומר: רשויות המס מוסמכות, ולעתים אף חייבות, למסות רווחים מעסִקה כזאת או אחרת בהתאם למהותה הכלכלית ולא על פי החזות המילולית- הפורמאלית שהעניקו לה הצדדים.

לעמדת בית המשפט העליון, רק במקרים חריגים שבחריגים  יהיה בידי הנישום לסווג מחדש עסקה שהלה ביצע. כדי להיכנס לגדרו של מקרה חריג כאמור, יהא הנישום חייב להוכיח בראיות ברורות ומשכנעות כי היתה לו סיבה מוצדקת לעצב את העסִקה כפי שבחר לעצב אותה, וכי מהותה האמתית של העסִקה היא זו אשר לה הוא טוען אחרי המעשה. מדובר בנטל שכנוע כבד, שבעיקרו נועד לקזז את יתרון המידע של הנישום על פני פקיד השומה.