לאחרונה נדרש בית המשפט העליון (רע"א 6552/20) לדון בשאלה, באלו נסיבות על בית המשפט לדון בטענת התיישנות כטענה מקדמית. בהחלטתו הבחין בית המשפט בין ארבעה מצבים שונים:

מצב בו בירור טענת התיישנות אינו מצריך שום בירור עובדתי – הטענה תידון, ככלל, כטענה מקדמית; מצב בו נדרש בירור עובדתי ייחודי – הטענה תידון, ככלל, כטענה מקדמית; מצב בו נדרש בירור עובדתי חופף –הדיון בטענה יידחה, ככלל, להמשך ההליך; מצב בו הבירור העובדתי של התביעה לגופה עשוי להקרין על בירור שאלת ההתיישנות, אך אין וודאות בנדון -בנסיבות של חפיפה פוטנציאלית בהן בית המשפט מעריך כי במהלך ניהול התביעה לגופה יתווספו נתונים אשר ישליכו אף על שאלת ההתיישנות, ככלל יהיה זה ראוי לדחות את ההכרעה בטענת ההתיישנות לשלב בירור התביעה גופה. 

בהמשך להחלטה לעיל, בעניין אחר שנידון בבית המשפט העליון (רע"א7265/20) נקבע, כי ככלל הנחת המוצא היא כי טענת התיישנות תידון כטענה מקדמית. זאת למעט במקרים שבהם ההכרעה בטענת ההתיישנות מחייבת בירור עובדתי אשר חופף, או עשוי להיות חופף, לבירור העובדתי שייעשה ממילא במסגרת הדיון בתביעה לגופה. בנוסף לאמור מבהיר בית המשפט, כי ככל שההכרעה בשאלת ההתיישנות מחייבת בירור של סוגיה משפטית, אז רצוי להכריע בה כבר בפתח ההליך, אף אם מדובר בסוגיה מורכבת, שכן ככלל, הבירורים העובדתיים והמשפטיים הכרוכים בתביעה גופה לא צפויים להשליך על ההכרעה בשאלה משפטית המתעוררת בסוגיית ההתיישנות