בית המשפט המחוזי מרכז-לוד, הכריע לאחרונה בסוגיות מורכבות של שיהוי והתיישנות בהליכי שומת מס הכנסה. השופט אבי גורמן ערך ניתוח מעמיק של הוראות פקודת מס הכנסה, תוך התייחסות לפסיקה קודמת ולעקרונות המשפט המנהלי.

‍

פסק הדין מבסס את הלכת ההתיישנות בדיני המס על שלושה אדנים מרכזיים:

1. פרשנות סעיף 145 לפקודה: בית המשפט קבע כי סעיף 145(ב) לפקודה, המסמיך את פקיד השומה להוציא שומה לפי מיטב השפיטה בהיעדר דו"ח, אינו כפוף לתקופת התיישנות. זאת, בניגוד לסעיף 145(א)(2) החל על מקרים בהם הוגש דו"ח. השופט גורמן דחה את הניסיון להחיל את תקופת ההתיישנות הכללית של 7 שנים מחוק ההתיישנות על סעיף 145(ב).

‍

2. יישום הלכות העליון: פסק הדין מיישם ומרחיב את הלכות בית המשפט העליון בע"א 8244/98 פקיד שומה חדרה נ' שבי וע"א 1325/02 דגן נ' פקיד שומה אילת. נקבע כי אי הגשת דו"ח שנתי, או הגשת דו"ח חסר באופן מהותי, מונעים את תחילת מירוץ ההתיישנות.

‍

3. חובת הגשת דו"ח לפי סעיף 131: בית המשפט הדגיש את מרכזיותה של חובת הגשת הדו"ח השנתי, המעוגנת בסעיף 131 לפקודה. נקבע כי דו"ח זה מהווה "אבן פינה" בהליך השומתי, וכי אי הגשתו משליכה על זכותו של הנישום לטעון להתיישנות.

‍

לצד זאת, פסק הדין מכיר בתחולת דוקטרינת השיהוי מהמשפט המנהלי על הליכי שומה. השופט גורמן קבע כי גם כאשר לא חלה התיישנות סטטוטורית, עיכוב בלתי סביר מצד רשויות המס עשוי להוביל לביטול השומה מכוח דוקטרינת השיהוי. עם זאת, במקרה הנדון, נקבע כי השיהוי לא הגיע לכדי הצדקת ביטול השומות.

‍

פסק הדין דן גם בסוגיית קנס הגרעון לפי סעיף 191 לפקודה. למרות שנקבע כי ככלל ראוי להטיל קנס גרעון במקרה של הגשת דיווח סתמי, הורה השופט גורמן על ביטול הקנס בנסיבות המיוחדות של המקרה, תוך התייחסות לעקרון השוויון בהטלת קנסות.

‍

לבסוף, פסק הדין מתווה את גבולות ההסתמכות על פסיקה קודמת בעניינם של שותפים לעבירה. השופט גורמן דחה את טענת המשיב להשתק פלוגתא, תוך קביעה כי יש לנקוט משנה זהירות בהחלת ממצאים מהליך אחד על נישום שלא היה צד לו.

‍

פסק דין זה מהווה נדבך חשוב בפסיקה העוסקת בהתיישנות ושיהוי בדיני המס, ומשקף איזון עדין בין זכויות הנישום לבין האינטרס הציבורי בגביית מס אמת.