סעיף 94ג לפקודת מס הכנסה קובע, כי ""במכירת מניה על ידי חבר בני אדם, יופחת מסכום הפסד ההון בשל מכירת המניה סכום דיבידנד שקיבל חבר בני האדם בשל המניה במשך 24 החודשים שקדמו למכירה אך לא יותר מסכום ההפסד; לעניין זה: 'דיבידנד' – למעט דיבידנד ששולם עליו מס בשיעור של 15% או יותר; 'מס' – למעט מס ששולם מחוץ לישראל".

[הבהרה: הרציונל מאחורי סעיף 94ג הינו בכך, "חלוקת דיבידנד יש בה כדי להוריד את שווי החברה

שחילקה את הדיבידנד. במקרה שבו בסמוך לחלוקת הדיבידנד, נמכרות מניות החברה שחילקה את הדיבידנד עשוי להיווצר הפסד הון לחברה המוכרת כתוצאה מחלוקת הדיבידנד, התוצאה היא יצירת הפסד יש מאיין].

סעיף 100א1 לפקודה, דן בהסדר המס החל בחלוקת דיבידנד שמקורו ברווחי שערוך. "רווחי שערוך" מוגדרים בסעיף כ"עודפים שלא התחייבות במס חברות, מהסוג שקבע שר האוצר...". אך היות ושר האוצר לא קבע עד כתיבת שורות אלה מהם רווחי שערוך, לא נכנס לתוקף ההסדר שבסעיף 100א1 לפקודה.

יש להדגיש, כי לעמדת וועדת הערר (אשר נידונה יותר במישור התיאורטי), אין הצדקה לתחולתו של סעיף 94ג כאשר הדיבידנד חולק מתוך רווחים שהופקו על ידי החברה המוחזקת לאחר רכישתה ("רווחים חדשים"). במצב כגון זה אין חשש למיסוי חסר, וזאת מפני שעלות רכישת המניות לא גילמה עודפים צבורים בחברה הנרכשת. העודפים נצברו בתקופה לאחר הרכישה ושולם עליהם מס חברות בידי החברה. יוצא אפוא כי במקרה כגון זה כל הפסד שנוצר ממכירת המניות ינבע מגורמים אקסוגניים, ולא מתופעת ה-dividend stripping. הפעלת הסעיף בנסיבות אלה מביא למיסוי ביתר, כי נשלל הפסד בר קיזוז ללא סיבה פיסקאלית אמיתית.