ניכוי הוצאות מימון בגין משכנתא
ע"מ 4338-12-14
24.11.2021
העובדות: המערערת (יחידה) היא בעלת דירה בבניין מגורים, אשר הושכרה בחלקה לחברות סלולר לצורך הצבת ציוד הנחוץ להפעלת אנטנה שהותקנה על גג הבניין. בגין ההשכרה כאמור, קיבלה המערערת דמי שכירות (אין מחלוקת כי תמורה זו חייבת בידיה במס הכנסה). במהלך חלק מתוקפת ההשכרה, נשאה המערערת בתשלום החזרים על חשבון הלוואת משכנתא שנלקחה מהבנק.
[הבהרה: סעיף 17רישא לפקודה קובע, כי "לשם בירור הכנסתו החייבת של אדם ינוכו, זולת אם הניכוי הוגבל או לא הותר על פי סעיף 31, יציאות והוצאות שיצאו בייצור הכנסתו בשנת המס ולשם כך בלבד.." בהמשכו של הסעיף מנויים סוגים ספציפיים של הוצאות אשר ניכוין יותר, והרלוונטי לעניינו "סכומים המשתלמים בתור ריבית או הפרשי הצמדה על כסף שלווה, אם נוכח פקיד השומה שהם משתלמים על הון ששימש בהשגת הכנסה"].
עמדת המערערת: לשיטת המערערת היא רשאית לנכות את הוצאות הריבית כנגד הכנסות השכירות.
עמדת המשיב: לשיטת המשיב, הוצאות אלו לא יצאו בייצור ההכנסה ולשם בלבד וכי קרן ההלוואה איננה "הון ששימש בהשגת הכנסה".
החלטת בית המשפט: סעיף 17 רישא מתנה את התרת ההוצאה בהוכחת זיקה ברורה בין הוצאת ההוצאה לבין הפקת ההכנסה. ואילו בהקשר של הוצאות מימון, מוסיף ודורש הסעיף, כי הכסף שעליו משולמת הריבית יזוהה כ"הון ששימש בהשגת ההכנסה". ודוק – הוצאות ריבית על הלוואה אשר שימשה לצרכים פרטיים ולא במסגרת הפקת הכנסה, לא יותרו בניכוי. לפי הגישה הרווחת היום, כאשר הוצאה הינה "מעורבת", דהיינו חלק ממנה הוצא בייצור הכנסה וחלק אחר ממנה הוצא כצריכה פרטית, אזי אם ניתן להפריד בבירור בין שני החלקים ולכמת כל חלק, ניתן להתיר בניכוי את חלק ההוצאה אשר הוצא לשם ייצור הכנסה.
בנסיבות המקרה דנן, בית המשפט משאיר בצריך עיון את השאלה האם ומתי ניתן לתבוע הוצאות ריבית על הלוואות משכנתא שנלקחה לרכישה או בנייה של בית אשר שימש תחילה למרכים פרטיים בלבד ואילו רק לאחר מכן הוסף ייעוד נוסף לחלק מהבית כמקום לפעילות עסקית או לניהול משלח יד. וזאת מכיוון שלעמדת בית המשפט, הוצאות המימון שולמו כולן במישור הפרטי ומשכך לא עולה שאלה של ייחוס או פיצול הסכומים כהוצאה מעורבת.
העובדות: המערערת (יחידה) היא בעלת דירה בבניין מגורים, אשר הושכרה בחלקה לחברות סלולר לצורך הצבת ציוד הנחוץ להפעלת אנטנה שהותקנה על גג הבניין. בגין ההשכרה כאמור, קיבלה המערערת דמי שכירות (אין מחלוקת כי תמורה זו חייבת בידיה במס הכנסה). במהלך חלק מתוקפת ההשכרה, נשאה המערערת בתשלום החזרים על חשבון הלוואת משכנתא שנלקחה מהבנק.
[הבהרה: סעיף 17רישא לפקודה קובע, כי "לשם בירור הכנסתו החייבת של אדם ינוכו, זולת אם הניכוי הוגבל או לא הותר על פי סעיף 31, יציאות והוצאות שיצאו בייצור הכנסתו בשנת המס ולשם כך בלבד.." בהמשכו של הסעיף מנויים סוגים ספציפיים של הוצאות אשר ניכוין יותר, והרלוונטי לעניינו "סכומים המשתלמים בתור ריבית או הפרשי הצמדה על כסף שלווה, אם נוכח פקיד השומה שהם משתלמים על הון ששימש בהשגת הכנסה"].
עמדת המערערת: לשיטת המערערת היא רשאית לנכות את הוצאות הריבית כנגד הכנסות השכירות.
עמדת המשיב: לשיטת המשיב, הוצאות אלו לא יצאו בייצור ההכנסה ולשם בלבד וכי קרן ההלוואה איננה "הון ששימש בהשגת הכנסה".
החלטת בית המשפט: סעיף 17 רישא מתנה את התרת ההוצאה בהוכחת זיקה ברורה בין הוצאת ההוצאה לבין הפקת ההכנסה. ואילו בהקשר של הוצאות מימון, מוסיף ודורש הסעיף, כי הכסף שעליו משולמת הריבית יזוהה כ"הון ששימש בהשגת ההכנסה". ודוק – הוצאות ריבית על הלוואה אשר שימשה לצרכים פרטיים ולא במסגרת הפקת הכנסה, לא יותרו בניכוי. לפי הגישה הרווחת היום, כאשר הוצאה הינה "מעורבת", דהיינו חלק ממנה הוצא בייצור הכנסה וחלק אחר ממנה הוצא כצריכה פרטית, אזי אם ניתן להפריד בבירור בין שני החלקים ולכמת כל חלק, ניתן להתיר בניכוי את חלק ההוצאה אשר הוצא לשם ייצור הכנסה.
בנסיבות המקרה דנן, בית המשפט משאיר בצריך עיון את השאלה האם ומתי ניתן לתבוע הוצאות ריבית על הלוואות משכנתא שנלקחה לרכישה או בנייה של בית אשר שימש תחילה למרכים פרטיים בלבד ואילו רק לאחר מכן הוסף ייעוד נוסף לחלק מהבית כמקום לפעילות עסקית או לניהול משלח יד. וזאת מכיוון שלעמדת בית המשפט, הוצאות המימון שולמו כולן במישור הפרטי ומשכך לא עולה שאלה של ייחוס או פיצול הסכומים כהוצאה מעורבת.
