בפסק דין חדש ומשמעותי, בית המשפט המחוזי בירושלים התמודד עם סוגיה מרכזית בדיני המס: כיצד יש לסווג נכס מקרקעין - כמלאי עסקי או כרכוש קבוע? ומהו המועד הקובע לשינוי סיווג, אם בכלל? ההכרעה מדגישה את חשיבות בחינת מכלול הנסיבות והראיות בקביעת אופי הנכס, תוך מתן משקל משמעותי לכוונת הנישום ולשימוש בפועל בנכס, מעבר לאופן רישומו בדוחות הכספיים.

‍

בית המשפט התבסס על סעיף 85 לפקודת מס הכנסה, המגדיר "מלאי עסקי" וקובע את אופן המיסוי בעת שינוי ייעוד של נכס. בהכרעתו, הסתמך בית המשפט על פסיקות קודמות, כגון עמ"ה 176/82 משה גינצבורג בע"מ נ' פ"ש ת"א 1, שקבעה כי הפיכת מלאי עסקי לנכס קבוע מחייבת מעשה גלוי ולא רק שינוי ברישום המאזני.

‍

חשיבות הפסיקה טמונה בהדגשת הצורך בבחינת הראיות החיצוניות והתנהגות הנישום לאורך זמן. במקרה זה, למרות הרישום כמלאי עסקי, בית המשפט מצא כי הנישומים התייחסו לנכס כרכוש קבוע, בהסתמך על פעולותיהם להשכרת הנכס ובקשתם לאישור על פי חוק עידוד השקעות הון.

‍

בנוגע לסוגיית קנס הגירעון, בית המשפט הסתמך על פרשנות סעיף 191 לפקודה כפי שנקבעה בפסיקות כמו ע"א 3454/21 יינות ביתן בע"מ נ' פקיד שומה אשקלון, המדגישה את הצורך בבחינה מעמיקה של התנהלות הנישום ומידת הרשלנות בעריכת הדוחות.

‍

פסק הדין מעביר מסר ברור: יש לבחון את מכלול הנסיבות והעובדות בקביעת חבות המס, ולא להסתמך על רישומים פורמליים בלבד. זוהי קריאה לגישה מאוזנת ומעמיקה יותר בניתוח עסקאות מס, המתחשבת במורכבות של עסקאות מקרקעין ובמציאות הכלכלית המשתנה.

‍

לסיכום, פסק דין זה מהווה נקודת ציון חשובה בפרשנות דיני המס בישראל, ומחזק את העיקרון של מיסוי על פי המהות הכלכלית האמיתית של העסקה, ולא על פי הצורה הפורמלית שלה. הוא מספק הנחיות חשובות לעורכי דין, רואי חשבון ונישומים בכל הנוגע לסיווג נכסי מקרקעין ולהתנהלות מול רשויות המס.

‍