עובדות המקרה:

• העורר רכש זכויות במקרקעין ב-1994 עם שותפים.
• ב-2018 נמכרו הזכויות תמורת 14.2 מיליון ₪.
• המחלוקת: האם הנכס מהווה "דירת מגורים מזכה" לפי סעיף 49ב(א) לחוק מיסוי מקרקעין.

סוגיות משפטיות מרכזיות:

• פרשנות המונח "דירת מגורים" בסעיף 1 לחוק מיסוי מקרקעין.
• קביעת יום הרכישה לפי סעיף 19 לחוק.
• ניכוי הוצאות השבחה לפי סעיף 39(1) לחוק.
• סמכות המנהל להארכת מועד למתן החלטה בהשגה לפי סעיף 87(ד) לחוק.

הכרעות עיקריות:

• הנכס אינו עונה להגדרת "דירת מגורים" בשל מצבו הפיזי הירוד.
• יום הרכישה נקבע ליום חתימת ההסכם המקורי (1994).
• לא הוכרו הוצאות עבודה עצמית עקב אי עמידה בנטל ההוכחה.
• הארכת המועד למתן החלטה בהשגה נמצאה תקינה.

ניתוח משפטי:

• הוועדה יישמה את המבחן האובייקטיבי לקביעת "דירת מגורים" כפי שנקבע בפסיקה (ע"א 6107/20 מנהל מיסוי מקרקעין ת"א נ' נירה מעיין).
• נקבע כי מצב פיזי ירוד של הנכס גובר על ייעודו התכנוני למגורים.
• הוועדה הדגישה את חשיבות הראיות להוכחת הוצאות השבחה.
• נקבע כי "טעמים מיוחדים" להארכת מועד בהשגה יכולים לכלול מורכבות משפטית והשלכות רוחב.

השלכות פסק הדין:

• חידוד הקריטריונים לסיווג נכס כ"דירת מגורים" לצורכי מס שבח.
• הדגשת חשיבות התיעוד והראיות להוכחת הוצאות השבחה.
• הבהרת גבולות שיקול הדעת של המנהל בהארכת מועדים בהליכי השגה.

‍