חיוב בעלי מניות במס שבח של חברת נדל"ן
ו"ע 13485-04-17
18.9.2024
פסק הדין שניתן בוועדת הערר לפי חוק מיסוי מקרקעין בבית המשפט המחוזי בירושלים עוסק בשתי סוגיות מרכזיות: האחת, האם מכירת זכויות במקרקעין באיו"ש על ידי חברת יעולה לחברת ציפחה מהווה עסקה החייבת במס שבח; והשנייה, האם ניתן לחייב את בעלי המניות של יעולה בתשלום מס השבח מכוח סעיף 95א' לחוק מיסוי מקרקעין. פסק הדין מדגים את המורכבות בפרשנות המונח "זכות במקרקעין" ואת האיזון בין זכויות הנישום לבין סמכויות רשויות המס בגביית מס.
הוועדה קבעה כי הסכם ההרשאה לתכנון שניתן ליעולה הקנה לה "זכות לקבל זכות במקרקעין" כמשמעותה בחוק מיסוי מקרקעין. נקבע כי יש לפרש את המונח "זכות במקרקעין" בצורה רחבה, בהתאם לפסיקה קודמת. העובדה שיעולה קיבלה תמורה משמעותית עבור מכירת זכויותיה לציפחה מעידה על ערכה הכלכלי של הזכות.
הוועדה דחתה את טענת ההתיישנות של העוררת, וקבעה כי סעיף 82 לחוק מיסוי מקרקעין, העוסק בשומה בהיעדר הצהרה, אינו מוגבל בזמן. כמו כן, נדחתה טענת העוררת למיסוי כפול, שכן לא הומצא אישור מפקיד השומה כנדרש בסעיף 50 לחוק. המשיב הכיר בסכומים שדווחו למס הכנסה וחייב במס שבח רק את ההפרש.
בנוגע לחיוב בעלי המניות, הוועדה קבעה כי התקיימו התנאים לחיוב לפי סעיף 95א' לחוק. נדחתה טענת העוררים כי החוב אינו סופי בשל הליך הערר המתנהל, והוועדה קבעה כי העוררים לא הצליחו להוכיח שלא הועברו אליהם נכסים מהחברה.
בסופו של דבר, שני הערערים נדחו והעוררים חויבו בהוצאות משפט. פסק הדין מחזק את הפרשנות הרחבה של המונח "זכות במקרקעין" בחוק מיסוי מקרקעין, ומדגיש את חשיבות הדיווח והשקיפות מצד הנישומים. כמו כן, הפסיקה מבהירה את התנאים והנסיבות בהן ניתן לחייב בעלי מניות בחובות מס של חברה, תוך שימת דגש על הצורך בהוכחת אי העברת נכסים מהחברה לבעלי המניות.
פסק הדין עשוי להשפיע על אופן התנהלותן של חברות נדל"ן ובעלי מניותיהן בעסקאות עתידיות, ומחדד את הצורך בתכנון מס קפדני ובדיווח מלא לרשויות המס. ההחלטה מהווה דוגמה נוספת ליישום הוראות החוק בנוגע לאחריות בעלי מניות לחובות מס של חברות, ומספקת הנחיות ברורות לנישומים ולרשויות המס כאחד.
פסק הדין שניתן בוועדת הערר לפי חוק מיסוי מקרקעין בבית המשפט המחוזי בירושלים עוסק בשתי סוגיות מרכזיות: האחת, האם מכירת זכויות במקרקעין באיו"ש על ידי חברת יעולה לחברת ציפחה מהווה עסקה החייבת במס שבח; והשנייה, האם ניתן לחייב את בעלי המניות של יעולה בתשלום מס השבח מכוח סעיף 95א' לחוק מיסוי מקרקעין. פסק הדין מדגים את המורכבות בפרשנות המונח "זכות במקרקעין" ואת האיזון בין זכויות הנישום לבין סמכויות רשויות המס בגביית מס.
הוועדה קבעה כי הסכם ההרשאה לתכנון שניתן ליעולה הקנה לה "זכות לקבל זכות במקרקעין" כמשמעותה בחוק מיסוי מקרקעין. נקבע כי יש לפרש את המונח "זכות במקרקעין" בצורה רחבה, בהתאם לפסיקה קודמת. העובדה שיעולה קיבלה תמורה משמעותית עבור מכירת זכויותיה לציפחה מעידה על ערכה הכלכלי של הזכות.
הוועדה דחתה את טענת ההתיישנות של העוררת, וקבעה כי סעיף 82 לחוק מיסוי מקרקעין, העוסק בשומה בהיעדר הצהרה, אינו מוגבל בזמן. כמו כן, נדחתה טענת העוררת למיסוי כפול, שכן לא הומצא אישור מפקיד השומה כנדרש בסעיף 50 לחוק. המשיב הכיר בסכומים שדווחו למס הכנסה וחייב במס שבח רק את ההפרש.
בנוגע לחיוב בעלי המניות, הוועדה קבעה כי התקיימו התנאים לחיוב לפי סעיף 95א' לחוק. נדחתה טענת העוררים כי החוב אינו סופי בשל הליך הערר המתנהל, והוועדה קבעה כי העוררים לא הצליחו להוכיח שלא הועברו אליהם נכסים מהחברה.
בסופו של דבר, שני הערערים נדחו והעוררים חויבו בהוצאות משפט. פסק הדין מחזק את הפרשנות הרחבה של המונח "זכות במקרקעין" בחוק מיסוי מקרקעין, ומדגיש את חשיבות הדיווח והשקיפות מצד הנישומים. כמו כן, הפסיקה מבהירה את התנאים והנסיבות בהן ניתן לחייב בעלי מניות בחובות מס של חברה, תוך שימת דגש על הצורך בהוכחת אי העברת נכסים מהחברה לבעלי המניות.
פסק הדין עשוי להשפיע על אופן התנהלותן של חברות נדל"ן ובעלי מניותיהן בעסקאות עתידיות, ומחדד את הצורך בתכנון מס קפדני ובדיווח מלא לרשויות המס. ההחלטה מהווה דוגמה נוספת ליישום הוראות החוק בנוגע לאחריות בעלי מניות לחובות מס של חברות, ומספקת הנחיות ברורות לנישומים ולרשויות המס כאחד.
