בית המשפט העליון נדרש להכריע בבקשה לסילוק על הסף של ערעור שהוגש על החלטת ועדת ערר מיסוי מקרקעין, בטענה שהוגש באיחור. בלב הדיון עמדה השאלה האם ימי פגרה ושבתון באים במניין הימים להגשת ערעור על החלטת ועדת ערר לפי חוק מיסוי מקרקעין.

‍

המסגרת הנורמטיבית והפסיקה

בהתאם לסעיף 90 לחוק מיסוי מקרקעין, המועד להגשת ערעור על החלטת ועדת ערר הוא 45 ימים מיום מתן ההחלטה. בפסיקה קודמת (עניין אלזמי) נקבע כי הוראה זו גוברת על הוראות דין אחרות בנוגע למועדי ערעור, וזאת הן בשל מעמדה הנורמטיבי הגבוה יותר והן בהיותה הוראת דין מיוחדת. בפסיקה מאוחרת יותר נקבע כי ימי פגרה באים במניין הימים להגשת ערעור על החלטת ועדת ערר.

‍

ניתוח ההחלטה

בית המשפט קבע כי הערעור אכן הוגש באיחור, שכן היה צריך להיות מוגש עד ליום 12.5.2024 אך הוגש רק ב-21.5.2024. עם זאת, נקבע כי יש מקום להאריך את המועד בדיעבד, וזאת ממספר טעמים:

• טעות בתום לב - המערערים טעו בהבנת המצב המשפטי לגבי חישוב המועדים.
• היקף האיחור - מדובר באיחור שאינו משמעותי.
• אופי ההליך - ערעור לפי חוק מיסוי מקרקעין הוא חריג לכלל של 60 ימים בהליך אזרחי רגיל.
• העדר הבעת עמדה לגבי סיכויי ההליך העיקרי.

‍

ההחלטה מחדדת מספר נקודות חשובות:

1. ימי פגרה ושבתון באים במניין הימים להגשת ערעור בענייני מיסוי מקרקעין.
2. גם איחור קצר דורש הצדקה והוכחת "טעמים מיוחדים".
3. טעות בתום לב בהבנת הדין עשויה להוות טעם מספק להארכת מועד בנסיבות המתאימות.

‍