הוראות סעיף 20א(א) לפקודה מורות אותנו, כי הוצאות המו"פ באות כחלק מקביעת ההכנסה החייבת של הנישום ודינן כדין כל הוצאה אחרת. כמו כן, הסעיף נוקט במילים "מכלל הכנסתו השנת המס" משמע, כי יש לנכות את הוצאות המו"פ מכלל ההכנסות של הנישום ולא רק מחלק מסוים מהכנסתו על פי בחירתו.

בחינת תכלית החקיקה אף היא מובילה למסקנה לפי יש לנכות את הוצאות המו"פ כנגד כל ההכנסות. המדובר בהוצאה הונית וניכויה לפי סעיף 20א לפקודה הוא בבחינת חריג לכללי ניכוי ההוצאות הרגילים. ולכן, ככל שמדובר בהוצאות שלא ניתן ליחסן באופן ספציפי להכנסה מסוימת, הרי שחל הכלל האמור בסעיף 18(ג) לפקודה.

[הרחבה: טענה מעניינת של המערערת שהועלתה ונשללה על ידי בית המשפט, הינה כי קבלת האמור, תוביל לכך כי המערערת "מבזבזת" את הניכוי על הכנסה פטורה, ובאופן זה מאבדת יתרונות המס שהעניק לה המחוקק בסעיף 20א לפקודה. לעמדת בית המשפט, האפשרות לבחור את ההכנסה ממנה תנוכה ההוצאה, באופן המביא את יתרון המס למצב מיטיבי אמנם הוכרה בפסיקה, אך זאת רק מקום שבו החוק עצמו מעניק חופש פעולה. לא כך  כאשר החוק שולל חופש פעולה, וסעיף 18(ג) לפקודה, הוא אכן דוגמא מובהקת למצב דברים זה, בשעה שהוא קובע כי יש לנכות הוצאות שאינן ספציפיות באופן יחסי, לרבות כנגד "הכנסה מעודפת"].