פסק הדין עוסק בשאלת תחולת סעיף 126(ב) לפקודת מס הכנסה על דיבידנד שחולק מחברה (אבנת) למערערת. אבנת יישמה את מודל השווי ההוגן לגבי נדל"ן להשקעה, ולכן לא רשמה הוצאות פחת בדוחות הכספיים, אך כן תבעה פחת לצורכי מס. המחלוקת המרכזית הייתה האם סעיף 126(ב) חל על מלוא סכום הדיבידנד, או שיש להחריג את החלק המשקף את הוצאות הפחת שנתבעו לצורכי מס בלבד.

‍

סעיף 126(ב) לפקודת מס הכנסה הוא הוראה מרכזית במיסוי דיבידנדים בין חברות בישראל. מטרתו למנוע מיסוי כפול של רווחים המועברים בין חברות במסגרת קבוצת חברות או שרשרת החזקות. הסעיף קובע כי בחישוב ההכנסה החייבת של חברה, לא תיכלל הכנסה מדיבידנד שמקורו בהכנסות שהופקו בישראל, אשר התקבלו מחבר בני אדם החייב במס חברות. זוהי אחת מאבני היסוד של שיטת המיסוי הדו-שלבי בישראל.

‍

בית המשפט קיבל את עמדת המערערת וקבע כי סעיף 126(ב) חל על מלוא סכום הדיבידנד. הנימוקים העיקריים לקביעה זו היו שהדיבידנד חולק מתוך הכנסות שוטפות שהן בבחינת "הכנסה" לפי הפקודה, ושאין בלשון הסעיף עיגון לעמדת המשיב. בנוסף, בית המשפט קבע כי השימוש במודל השווי ההוגן הוא לגיטימי ותקין חשבונאית, וכי עמדת המשיב יוצרת חוסר ודאות וקשיי יישום.

‍

בית המשפט דחה את הטענה שיש להבחין בין הוצאות שהן "עידוד" או "הטבה" לבין הוצאות אחרות, וקבע כי אין להשוות את המקרה לפסיקה בעניין חלוקת רווחי שערוך. פסק הדין יוצר תקדים חשוב לגבי אופן יישום סעיף 126(ב) במצבים של פער בין הטיפול החשבונאי לבין הטיפול המיסויי, ובפרט במקרים של יישום מודל השווי ההוגן לנדל"ן להשקעה.

‍

לבסוף, נקבע כי ככל שנדרש פתרון נוסף לסוגיה, עליו לבוא בדרך של תיקון חקיקה ולא באמצעות פרשנות שיפוטית מרחיבה. פסק דין זה עשוי להשפיע על אופן הטיפול המיסויי בדיבידנדים בין-חברתיים במקרים דומים בעתיד.

‍