ועדת הערר, בראשות השופטת אורית וינשטיין, קיבלה את טענת העוררת (חברה קבלנית) בדבר הרחבת חזית אסורה מצד המשיב (מנהל מיסוי מקרקעין) בנוגע ל"טענת השווי". הוועדה קבעה כי המשיב אינו רשאי להעלות בשלב הערר טענה עובדתית חדשה שלא הועלתה בשלבי ההשגה הקודמים.

[הבהרה: טענת השווי: "טענת השווי" התייחסה לטענת המשיב כי רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) ביצעה הערכת שווי למקרקעין וכי הוצאות הפיתוח הנוספות מהוות חלק משווי השוק של המקרקעין. טענה זו לא הועלתה בשלבי ההשגה המוקדמים].

עיקרון זכות הטיעון:

וועדה הדגישה את חשיבות זכות הטיעון של הנישום, המעוגנת בסעיף 87 לחוק מיסוי מקרקעין ובעקרונות הצדק הטבעי. העלאת טענות חדשות בשלב הערר נתפסה כפגיעה בזכות זו.

‍

מהות הליך הערר:

בהתאם לסעיף 88 לחוק מיסוי מקרקעין, הוועדה הבהירה כי תפקידה לבחון את סבירות החלטת המשיב בהשגה, ולא לשמש כזירה להעלאת טענות חדשות.

‍

אבחנה בין נישום לרשות:

הוועדה התייחסה לפסיקת בית המשפט העליון בעניין ינקו וייס (ע"א 805/14) ורובומטיקס (רע"א 1830/14), תוך הדגשת ההבדל בין האפשרות הניתנת לעיתים לנישום להעלות טענות חדשות, לבין המגבלות החלות על הרשות.

‍

עקרון ההליך ההוגן:

הוועדה שקלה את ההשלכות של הרחבת חזית על הגינות ההליך השומתי, בהתאם לתכלית החקיקה המשתקפת בסעיפים 85-95 לחוק מיסוי מקרקעין.

‍

השלכות משפטיות ומעשיות

החלטת ועדת הערר מציגה נקודת מבט משמעותית בנוגע לגבולות הדיון בהליכי ערר מס. היא מדגישה את חשיבות ההליך ההוגן ושקיפות הטיעונים בדיני המס בישראל. אנשי מקצוע בתחום המיסוי נדרשים לעקוב אחר התפתחויות נוספות בסוגיה זו ולהתאים את אסטרטגיות הייצוג שלהם בהתאם.

‍